דאבל אור נוטינג


לקחנו דאבל. כן, אמרתי לקחנו ולפני שאתם קופצים לאמירה הרגילה והמטופשת של "מי זה אנחנו? מה אתה שיחקת?" אז כן. אני חושב ששיחקתי מצויין, במיוחד במשחקים האחרונים נתתי את כל כולי וחזרתי סחוט וצרוד אבל זה היה שווה את זה.

מה שמדהים באליפות הזאת היא שהיא הוכרעה בשניה האחרונה. בד"כ היא כבר ידועה מראש כמה מחזורים לסיום והפעם אחרי שהאדומים כבר התנחמו בזכיה רק בגביע פתאום הם הבינו שהם לקחו גם את האליפות. מדהים.

דבר אחד אני באמת לא מבין. מה הקטע של צלחת אליפות? זה הפרס הכי ראוי לקבוצה שהיתה הכי טובה במשך שנה שלמה? צלחת??? יכול להיות שהרעיון המקורי היה בכלל להשלים סט עם הגביע. אולי אם יום אחד קבוצה תזכה בטריפל אז במקום גביע הטוטו יתנו להם סכו"מ להשלים את התמונה. וזה בטח מאד מבאס לקחת אליפות ביוון- אתה זוכה בצלחת אליפות וישר שניה אחרי זה מנפצים אותה על הרצפה.

מישהו בא לשחק פריזבי?

מישהו בא לשחק פריזבי?

הייתי בחגיגות הדאבל וגיליתי שהקהל שם מחולק בדיוק כמו במשחקים- הקרבה לבמה היא לפי עד כמה אתה משוגע. אני איכשהו מצאתי את עצמי במעגל הכי קרוב, מוקף בערסים בני 15 שדחפו בלי הפסקה ושרו וצעקו. בדיוק כמו שאתם הולכים להרגיש בהופעה של מטאליקה. היו שם יותר מ-20,000 איש שלא ברור מאיפה צצו אחרי כל השנים האלה שאנחנו רואים בבלומפילד משהו כמו 7000 אוהדים בממוצע למשחק רגיל. הפתרון נמצא בעובדה שיש כמה סוגים של אוהדים:

האוהדים ה"קבועים" – הקבוצה שבה אני נמנה. סוג אוהדים שאוהב את הקבוצה שלו ולא משנה אם היא מנצחת או מפסידה, הם יגיעו כמעט לכל משחק ויכריזו בפומבי על אהבתם לקבוצה. בחגיגות האליפות ניתן להבחין בהם במעגל השני, כשהם שרים את כל שירי הקבוצה.

האוהדים ה"מוכרים" – כל מיני אנשי טלויזיה, זמרים ואנשים מוכרים אחרים המזוהים עם קבוצת כדורגל מסויימת. יש בעיקר אוהדי הפועל כאלה (מי יודע, אולי תוך כמה שנים אני אמנה על הקבוצה הזאת). בחגיגות האליפות ניתן להבחין בהם על הבמה או באיזה ערוץ ספורט.

אוהדי ה"אני בא רק למשחקים חשובים" – יגיעו לאצטדיון רק בדרבי או במשחקים מכריעים למינהם כי "רק במשחקים האלה יש עניין". בחגיגות האליפות ניתן להבחין בהם משתעממים.

"אוהדי הסלון" – אוהדים שלא באים למשחקים מעולם אבל מבחינתם הם יודעים הכל יותר טוב ממך. הם בד"כ מושפעים משדרי הטלויזיה ולרוב הם יחשבו את ההיפך ממה שאוהדים אמיתיים חושבים. בחגיגות האליפות ניתן להבחין בהם במעגל החיצוני כשהמילים היחידות שהם מכירים בשירי הקבוצה הן: שם הקבוצה, "יאללה" ו"אולה".

ה"מסתפחים" – בכל עונה הקבוצה שזוכה באליפות תזכה גם בגוש לא קטן של מסתפחים שיחליטו באותו הרגע שהם אוהדי הקבוצה. קבוצה זו מתחלקת לשתיים- אלה שעד אותו רגע לא באמת אהדו קבוצה ומעתה והלאה יתחילו לאהוד את הקבוצה, ואלה ששנה הבאה יגידו שהם אוהדים את האלופה החדשה. את שני הסוגים האלה ניתן לראות בחגיגות האליפות כשהם מסתובבים בצד הרחוק וקונים איזו נקניקיה מאיזה דוכן עלוב בצד.

ה"מצ'וקמקים" – אלה שבמשך שנים טוענים שהם אוהדים את הקבוצה אבל מעולם לא תראה אותם באף משחק ואפילו את חגיגות האליפות הם יפספסו מסיבה מצ'וקמקת כזאת או אחרת.

ה"שרופים" או ה"קומץ" או ה"לא נורמלים" – את הקבוצה הזו שמרתי לסוף. מדובר באותם אוהדים שקיימים בכל קבוצה, גם אם הם פצועים קשה הם לא יחמיצו אף אימון של הקבוצה, במשחקים הם יביאו תופים וכל מיני כלי נשק שגנבו מהצבא וחלקם אף לא רואה את המשחק ועומד עם הגב למגרש במשך תשעים דקות בלי חולצה גם אם יורד שלג. בחגיגות האליפות ניתן לראות אותם קרובים לבמה, דוחפים אחד את השני, צועקים דברי נאצה כנגד היריבות ושרים בקולי קולות את שירי הקבוצה אותם הם בעצמם כתבו.

אגב תמיד עניין אותי איך מתנהלים המפגשים האלה שבו האוהדים כותבים שירים חדשים לקבוצה ולשחקנים. הם נפגשים בבית של מישהו לאיזה ערב שירה ועוברים על דיסקים בתקוה למצוא לחן שיתאים לשחקנים החדשים בקבוצה? סוג של בירה ונשירה (או בירה ונקללה כשהם כותבים את שירי הנאצה).

המג'נונים

המג'נונים

לסיכום: אדום עולה! אנחנו לוקחים אליפות אחת לעשר שנים אז תנו לשמוח! במיוחד אחרי עונה מטורפת כזאת. יאללה הפועל!!!

נ.ב.

היום ערב חג שבועות. מה שאני אוהב בחג הזה זה שהמנהג בו (אכילת גבינות) הוא לא כפייה אלא מנהג נטו. מי שרוצה יכול לאכול בשר, רק נהוג לאכול גבינות. בעצם גם בראש השנה אתה לא חייב לאכול ראש של דג ובחנוכה לא חייבים לאכול סופגניות. למעשה, רק פסח כופה עלינו את הדיקטים האלה במשך שבוע. כוסאמק. כמה שאני שונא את פסח…

נ.ב. 2

לכל שונאי הפועל – איזה כיף זה הא?

רן גרינפלד – אדום בנשמה

הדירה

Tags: , , , ,

, , , ,

  1. אין תגובות.
(will not be published)
  1. No trackbacks yet.