אפי חולה. זו מחלה שהיתה שכיחה מאד בשנות השישים אך בשנים האחרונות כבר כמעט ולא רואים אותה. אפי חולה במחלת הביטלמאניה באיחור של ארבעים שנה. תראו, זה לא סוד שאנחנו פה בדירה מאד אוהבים את הביטלס, אנחנו שומעים אותם המון ומשתדלים אפילו לבצע שירים שלהם בהזדמנויות כאלה ואחרות אבל לאחרונה אפי לקח את זה רחוק יותר. זה התחיל כשלפני שבוע וחצי הוא תפס אותי הצידה והראה לי בסתר מה הוא קנה כאילו מדובר בקוקאין. מסתבר שהרכש החדש היה מארז של חמישה דיוידי של האנטולוגיה של "חיפושיות הקצב" (כמו שאיזה דביל בארץ החליט לקרוא להם וכולם הלכו אחריו). מדובר בסדרה דוקומנטרית של עשרה פרקים, שזה נשמע נחמד לצפות בזה מדי פעם אבל כבר בשבת שעברה אפי צפה בהכל ברצף- יותר מעשר שעות רצופות של ראיונות וקטעים מהופעות ומסרטים (ואודי, מי אומר לצפות? אני אומר לצפות, כוסאומו!).

בנוסף למארז הוא קיבל את הסרט "Hard day's night" והוא הספיק לקנות מאז גם את ההופעה שלהם מאצטדיון "Shea" בניו יורק ואת הדיסק החדש של רינגו! טוב, האמת היא שאת הדיסק של רינגו הוא קנה בשבילי. אני מת על רינגו. מה אתם רוצים? אמרתי כבר כמה פעמים שאני טיפוס של אנדרדוג. אבל דוגרי- זה באמת דיסק מעולה.

בכל אופן, על מנת להמשיך את מחלת הנפש הזו, חברנו אפי ואני לדניאל נחמוד והקלטנו קליפ נחמד לאחד השירים הכי יפים של הביטלס, שאני באופן אישי מאד אוהב. שופופו:

נ.ב.

אם אתם שואלים את עצמכם איפה תומר בכל העסק הזה- אל תדאיגו את עצמכם יותר מדי, גם אנחנו שואלים את זה.

טעות לעולם חופרת

אנשים חוזרים על טעויות פעמיים. אנחנו פשוט לא מצליחים להימנע מזה, זה הטבע שלנו. כבר היינו שם, אנחנו יודעים שזאת הולכת להיות טעות קשה אבל אנחנו נעשה את זה שוב. יש טעויות מטופשות, כמו למשל שניסיתי לפתוח בקבוק בירה עם האולר שקיבלתי מהעבודה ונחתכתי מהפקק ויומיים אחר כך ניסיתי את זה שוב ונחתכתי שוב באותה האצבע, למרות שיש לנו פותחן נורמלי בבית. יש טעויות מעצבנות כמו למשל שאחרי הקמפיין הכושל של נבחרת ישראל קיבלנו שוב הגרלה עם פחות או יותר אותן הנבחרות ושוב מדברים בתקשורת על כמה זה בית קל ויש סיכוי למרות שיש לנו נבחרת שביום טוב לא יכולה לנצח את ההרכב השני שלה. ויש כמובן טעויות בלתי נסלחות כמו למשל אפי שקנה שוב סבון נוזלי בריח תותי-פרוטי ובגללו אני שוב יוצא מהמקלחת עם ריח של ארטיק. טוב, מה לעשות, אפי ידוע בלחזור על טעויות פעמיים.

טעות מטופשת טעות מעצבנת

 שן תחת שן

הייתי אצל רופא שיניים השבוע. אני לא אוהב אותם. אני יודע שהרוב המוחלט של האוכלוסייה לא אוהב רופאי שיניים וחלקם הגדול גם מפחד מהם. אני לא מפחד, אני פשוט לא אוהב אותם ואני תמיד מרגיש שהם עושקים אותי. רופאי השיניים הם המוסכניקים של הרפואה. אתה בא אליהם לבדיקה שיגרתית והם עושים לך טיפול עשרת אלפים ואומרים לך שאתה צריך לבוא שוב ולהחליף חצי מהשיניים שלך. אתה גם תמיד מרגיש שבמקום לתקן לך משהו הם הורסים, אף פעם לא בצורה קיצונית אלא כל פעם משהו קטן.

עשיתי סתימה בפעם הראשונה בחיים שלי ובזמן הטיפול כל העסק הרגיש לי מאד מוכר. זה הרגיש כמו בפעם שעשיתי את הקעקוע, התהליך היה די דומה: גם הרופא וגם המקעקע משתמשים בכלים שעושים המון רעש, אתה לא באמת יכול לראות מה הם עושים אז אתה כל רגע נתון מנסה לדמיין לפי הצליל שהכלי עושה מה בדיוק קורה באותו רגע, אצל שניהם אתה חווה כאב נסבל אבל ארוך ומתמשך ובסוף הטיפול אצל רופא השיניים אתה נפרד מסכום כסף לא יותר קטן ממה שאתה משלם על הקעקוע. מה שבטוח זה שמהמקעקע אתה יוצא הרבה יותר מבסוט ממה שאתה יוצא מהמנוול השני.

רופא שיניים. מה מפחיד?

בקיצור, רופאי השיניים נכנסו לרשימה השחורה שלי. נכון שרמת התיעוב שלי אליהם לא מתקרבת עדיין לחזאים, לפקחים או לאורן זריף (כי אין מה לעשות, את הרופאים אני עדיין צריך) אבל אין ספק שאני לא אוהב אותם.

נ.ב.

חשבתם פעם כמה מטופש השם "שיננית"? זה נשמע שם די מבזה, אני חושב ששמות כמו עוזרת, מנקה שיניים או אפילו עששת היו נשמעים יותר טוב לא?

נ.ב.2

 השבוע ישבתי במסעדה ואכלתי כרעיים. זה לא היה יותר מדי טעים אבל זה נתן עוד הזדמנות להזכיר בבלוג את דוד.

אנו גאים להציג את הסרט הראשון מבית הדירה 21 שהופק באופן מקצועי. מקווים שתהנו.

http://www.youtube.com/watch?v=YFv_CxwGcJg

תודה ענקית לסרגיי מיידין הצלם ולדור אליאב, השותף לשעבר (ואפשר לומר גם חצי שותף נוכחי) שבלעדיהם "סרט" לא היה יוצא אל הפועל.

נשמח אם תיכנסו ליוטיוב, תפיצו, תדרגו ותכתבו תגובות, במטרה להפוך את סרט ללהיט יוטיובי.

הדירה 21 גאים להציג:

היוצרים שהביאו לכם את "הסוויץ'" ואת "עברית קשה שפה" חוזרים והפעם עם סרט ישראלי מקורי – "סרט"!

בקרוב...

"סרט" הינו סרט בן 5 דקות הלוקח חלק בתחרות "אימפרואקשן".

הסרט יוקרן בין שאר הסרטים המתמודדים ביום ראשון הקרוב 24.1.10, בסינמטק, ת"א החל משעה 16:00.

את הסרט עצמו נעלה לאתר רק לאחר התחרות.

שיהיה לכולנו בהצלחה!

המקרר שלנו נראה כאילו קנינו את חברת ספרינג. לאחרונה תומר התחיל לקנות הרבה מיצים שלהם. מה שמוזר הוא שכמה מהפעמים האחרונות הוא קנה גם מיץ עגבניות בין שאר המיצים. אחרי שאפי שתה את זה בטעות (וכשאני כותב שתה אני מתכוון ירק את זה לכיור בבהלה) שאלנו את תומר מה פשר והוא ענה ואני מצטט: "התחשק לי מיץ עגבניות". לא כל כך הבנתי את התחביר של המשפט הזה,  משהו בשילוב המילים "התחשק", "מיץ" ו"עגבניות" לא התחבר לי טוב. בואו נעצור רגע.

נתחיל מהתחלה. אנחנו בתור בני אדם יודעים להבדיל בין פירות וירקות ואני לא מתכוון לפי ההגדרה המילונית עם כל הקטע הזה של הגרעינים והשטויות האלה, אני מתכוון למשהו אינטואיטיבי שלפיו אנחנו יודעים שבננה זה פרי ואבוקדו זה ירק. עגבניה, עם כל הכבוד, זה ירק ומירק לא עושים מיץ. מפרי עושים מיץ, מירק עושים רוטב. למה שמישהו שפוי ירצה לשתות מיץ עגבניות? אני לא אשכח את הפעם ההיא שאכלתי משהו לא טוב בבית מלון ורצתי ומזגתי לעצמי את הדבר הראשון שראיתי- מין משקה אדום שרק הגביר את תחושת הבחילה שלי (מיותר לציין מה זה היה). עזבו אותכם, למה לעצור כאן? למה שלא יתחילו למכור לנו מיץ תפוחי אדמה או מיץ קישוא או מהדורה מיוחדת- המשקה המרענן של הקיץ- מיץ שום בצל! יש מצב שהסיבה היחידה שהמיץ הזה קיים היא כדי שמבוגרים יוכלו להגיד את המשפט "שטויות במיץ עגבניות" מבלי להישמע יותר מדי דבילים. אבל זאת רק השערה שלי.

מיץ עגבניות. תומר למה???

לאחרונה היכתה אותי המחשבה- יש מוצרים שאין להם לאן להתפתח יותר. סיינפלד אמר שנייר טואלט הוא המוצר היחיד שלא השתנה מעולם. אני חושב שיש עוד דברים. מסטיק לדוגמא. שמתם לב שבשנים האחרונות למוצר הזה כבר אין לאן להתפתח יותר? כבר אין טעמים חדשים שיכולים להפתיע אותנו מאז שהפסיפלורה תפסה תאוצה לפני כעשר שנים, ואפילו את הצורה של המסטיק שינו בזמנו מפס רחב לקפסולה קטנה אבל זה היה כבר לפני יותר מעשור. בשנים האחרונות הדבר היחידי שמשנים במוצר הזה הוא האריזה שלו. כל שנה יוצאת צורה חדשה של קופסא: מלבנית, עגולה, כמו של תרופה וכו'… אני פונה ליוצרי המסטיקים בעולם: בחייאת, תנו לנו איזה משהו חדש, איזה מסטיק בטעם אתרוג או משהו, תפתיעו אותנו. כמה סוגים של מנטה כבר אפשר ליצור? זה הכל אותו דבר!!!

מה עם מסטיק בטעם עגבניות?

דבר אחרון וקצר לגבי מוצרים- נמאס לי שכל המוצרים שיוצאים במהדורה מוגבלת באמת מוגבלים! אלה תמיד הדברים הכי טעימים: שוקולד קרם בורלה, ביסלי טאקו, נס קפה אגוזים ואפילו קליק צ'ילי, (רק מי שטעם יודע). לפעמים אני מרגיש כאילו עושים לי דווקא ומוציאים מוצר שיודעים שאני יאהב אותו רק בשביל להפסיק לייצר אותו. טוב, אולי נהייתי פרנואיד מדי בזמן האחרון.

נ.ב.

היות ויש מקום רק לעשרה פוסטים בעמוד הראשי וזה הפוסט העשירי שלי רצוף, הפוסט האחרון של תומר זינק לעמוד השני מה שהופך כרגע את הבלוג לשלי נטו. כנראה כשהוא יקרא את זה הוא יתרגז ויכתוב פוסט מחאה אבל בינתיים הוא עסוק בלערוך את הסרט שלנו (בקרוב בחנויות) וטוב שכך.

נמאס לי כבר לשמוע את הפרסומות האלה ברדיו של "רוצים את השיר 'כל הנשים יפות' של שלומי סרנגה אצלכם בטלפון? שילחו את המילה "וואחש, למספר 2020". למה אתם מנסים לשווק לי את השיר הזה כצלצול? מי בכלל מנסה לשווק את זה? ולמה בכלל שאנשים ירצו לעשות את זה? עזבו לרגע בצד את העובדה שמדובר בשיר הספציפי הזה, אני מתכוון בכלל לתופעה, למה שמישהו ירצה להוריד לטלפון שלו צלצול בתשלום כשהיום הטלפון הוא גם נגן מוסיקה, גם טלויזיה וגם טוסטר אובן והכל בחינם. אתם באמת חושבים שיש אנשים ששומעים את הפרסומת הזאת ברדיו ואומרים לעצמם "וואלה"?

כל הנשים יפות?

ואפרופו וואחשים, ביום ראשון אפי ואני ישבנו בדבלין בהרצליה עם אילן, גיטריסט להקת פנג'יאה. הכל התנהל על מי מנוחות, היתה מוסיקה סבירה, כדורגל, אנשים יושבים ושותים בירה בפאב חצי ריק באחת בלילה, מה כבר יכול להיות? פתאום נכנסו קבוצה של עשרה ערסים ופרחות, חלקם חובשי כיפות ובאותה שניה פתאום האוירה בפאב השתנתה בבת אחת, המוסיקה התחלפה באותו הרגע למוסיקה וואחשית (לא מזרחית, אלא וואחשית. אין הגדרה אחרת למוסיקה שהיתה שם), כאילו החבר'ה האלה הביאו אותה איתם מבחוץ, והם התחילו לרקוד בצורה ממש מוזרה באמצע הפאב. הזוי לחלוטין.

מה שהיה יותר מציק זה שהגינס שלי כל הזמן מילאה לי את השפם בקצף. אהה כן, היה לי שפם. אפי ואני גידלנו שפם חודש וחצי בגלל צילומים של סרט (למעשה גידלתי זקן והפכתי אותו לשפם רק לפני כמה ימים). הבעיה היא שנאלצנו להוריד אותם בגלל צילומים של סרטים אחרים. מה שכן, הספקתי ללכת לעבודה עם השטות הזאת ולא היה אחד שלא היה לו מה להגיד על זה. הנה מצעד השמות והכינויים שקיבלתי ביום הבודד שהייתי בעבודה עם השפם הזה:

1. באק נייקד
2. אנס סדרתי
3. יהודה ברקן
4. קוראים לי ארל
5. סופר מריו
6. בן סטילר בדודג'בול
7. האלק הוגן
8. יוסמיטי סאם
   

   Born to be wild

נ.ב.

למזלי נשארו כמה דמויות משופמות שהחבר'ה לא חשבו לקרוא לי על שמן כמו עמיר פרץ, דודו זר או גולדה מאיר.

משהו מוזר קורה במדינה כבר כמה ימים. זה התחיל בכמה רכבות שהגיעו בזמן והעלו את החשד שלי, המשיך עם זה שהחזאים אמרו שירד גשם ובאמת ירד גשם, אבל כשהפועל תל אביב ניצחו אתמול את פ"ת 7-1 פה כבר הבנתי שחזון אחרית הימים מתגשם. זה צירוף מקרים גדול מדי שכל הדברים האלה קורים באותו הזמן וכמו שאני תמיד אומר- היקום מוצא דרכים להשלים את עצמו, מה שאומר שבטח יקרו דברים שיקזזו את כל העסק הזה. אני לא אומר שיקרו אסונות אבל בטח הרכבת תאחר פי שתיים, תהיה שנת בצורת והפועל לא תיקח אליפות ורק אז זה ירגיש כמו שנה נורמלית…

אבל תכל'ס, באמת הגיע הזמן שירד פה גשם. כבר שנים שלא ראינו פה חורף נורמלי במדינה הזאת וכשאין גשם דברים רעים קורים. התאוריה של אפקט הפרפר עובדת גם כאן: אין גשם – יש בצורת – רוצים שנשלם יותר כסף. או אם תרצו: אין גשם – ישראל מתייבשת – אנחנו רואים את בר רפאלי מתקלפת (וזה באמת כבר מוגזם). אז לכל מי ששכח איך נראה גשם צרפתי תמונה:

ככה זה נראה

אפרופו אסונות, אני רואה בכל חור פרומואים לסרט האסונות 2012. אני לא מצליח להבין למה הם מפרסמים את זה כבר עכשיו? אני לא מתכוון לחכות עד 2012 לראות אותו. חוץ מזה כל סרטי האסונות הם אותו דבר. כמה פעמים אפשר לראות את האמפייר סטייט בילדינג מתפוצץ ואת פסל החירות שוכב על המים? נראה לי שדי מיצינו את זה ביום השלישי לא? בכלל אני לא מצליח להבין איך כל האסונות תמיד פוקדים דווקא את ניו יורק. שלא תבינו לא נכון, אני חולה על העיר הזאת אבל זה כבר נהיה מוגזם תמיד לראות רק אותה בסרטים האלה. איך חתיכה קטנה מהאסטרואיד בארמגדון עפה ישר למנהטן? למה החייזרים מחליטים להשמיד דווקא את הקרייזלר בילדינג? ומה לעזאזל יש לגודזילה לחפש שם? גרין קארד? איך היא עשתה את כל הדרך מיפן, דרך חצי כדור ועד לניו יורק מבלי אפילו לעצור לאיזה קונקשן? די כבר!

שיט. ידעתי שהייתי צריכה לפנות שמאלה באלבקרקי

ותמיד מוצאים איזו שטות מגוחכת כמו זן חדש של יתושים שזה מה שמציל את האנושות בסוף. די, אם אין לכם סוף הגיוני פשוט תעשו סוף טרגי. פעם אחת תנו לנו לראות סרט אסונות שכל העולם מתפוצץ בסוף מה איכפת לכם? זה לא אמיתי. אני גם בטוח שאם באמת היה מגיע סוף העולם אז בישראל זה היה נראה כמו כל דבר שקורה בישראל- מצ'וקמק. היינו רואים את כלבו שלום נופל, את הכנרת מציפה את עין-גב ואת באר שבע הופכת לשממה. וואוו… אתם מבינים? בארה"ב קורסים שני בניינים עצומים ובארץ הדבר הכי קרוב שאנחנו מקבלים זה גשר שמתרסק לתוך הירקון…

בקיצור, עזבו אותכם מכל הסרטים האלה, אנחנו לא מפחדים מרעידות אדמה וטורנדואים למינהם ובטח שלא ממפלצות יפניות וקופי ענק. יש לנו מספיק את אחמדיינג'אד וג. יפית על הראש.

נ.ב.

ובמסגרת האסונות – אפי השתכר השבוע, התעלף ופתח את הראש במסיבה של חבר שלו בקריית חיים. אסור לתת לו לשתות, כל פעם שהוא שותה קורה איזה משהו רע… אפי למה???

חזרנו!!!

אחרי תקופה ארוכה שבה הזנחנו מעט את הבלוג (מתומר ואפי זה היה צפוי אבל אפילו רן נרדם במשמרת) החלטנו לחזור ובגדול עם קטע וידאו חדש!!!

כל שירי המועדונים שצצו בשנה האחרונה הובילו אותנו למסקנה שלא רק במוסיקה הישראלית המצב בקנטים ולכן החלטנו לנסות ולראות מה היה קורה אם אותם שירים היו בשפת הקודש. התוצאה מזעזעת אפילו יותר מהמקור.

תשפטו אתם:

לתומר היו שני כרטיסים בחינם ל-VIP בסינמה סיטי. הוא הציע לי להצטרף ולראות איתו את "לבנון". לא ברור למה הוא העדיף ללכת איתי ולא עם חברה שלו אבל אמרתי תודה וסתמתי את הפה. כמובן שהגענו לשם מוקדם יותר בשביל לטחון גלידות, פופקורן ובירה עד שהגוף שלנו הפסיק לתפקד. התישבנו על הכורסאות האדירות עם שתי קופסאות פופקורן לכל אחד ושתיה.

הסרט עצמו היה נחמד. לא מדהים אבל גם לא רע. מצד שני היה לי קשה להתגבר על תחושת התיעוב כלפי כל השחקנים המשתמטים שם שחושבים שהם יכולים לגלם חיילים בצורה אמינה (לחלקם זה אפילו לא התפקיד הראשון בתור חיילים, מה שעוד יותר מקומם). אולי אני קצת מקנא בתור קוליגה (עדיין לא פעיל אבל בכל זאת קוליגה) ואולי זה סתם בגלל שבאמת קשה לי עם משתמטים.

היו גם דברים נוספים שפגעו באמינות הסרט כמו למשל הקול שבקע מהקשר לאורך כל הסרט, קול מונוטוני מעצבן שהמשיך לתדרך את החיילים באותה אינטונציה ולא חשוב באיזו סיטואציה הם עומדים. זה נשמע כאילו זורדון (הראש המרחף מהפאוור ריינג'רס למי שלא זוכר) מנסה לעשות להם שיחות מוטיבציה בקשר. גם לא כל כך הבנתי את הסוף אבל אולי זאת בעיה אצלי.

מתוך לבנון. היא דווקא היתה אמינה

משם תומר חזר לכפר סבא ואני הלכתי לאסוף את אפי מהדירה. הבחור היה מורעב ולמרות שהבטחתי שאני אביא לו קרנף זה לא יצא אל הפועל כי לא היתה לי חניה. היות והיעד היה הרצליה הבטחתי לו שנעצור בסאבווי. הגענו וגילינו שהסאבווי סגור ולאחר כמה דקות שבהן אפי הטיח קללות המשכנו הלאה. פתאום אפי קלט בזוית העין את נאפיס ונדלק בטירוף (מסוג ההתלהבויות ששמורות לי בהופעה של פרנץ פרדיננד). בתור ראשל"צי במקור היה לי קצת קשה להזדהות עם ההתלהבות החד פעמית הזאת, בכל זאת אצלנו נאפיס זו שיגרה ולא אירוע חריג. ביקשתי ממנו לרדת מזה בטענה שאני מפורק מרוב השטויות שחיסלתי בסינמה סיטי אבל הוא התעקש, מה שיצר מצב שהוא יושב ובולס ואני מולו עם פרצוף של "לא נעים לי מהמלצרים שאני יושב ולא מזמין כלום". בזמן שהוא דחף בכוח את הביסים האחרונים של הפתות (כשעושה רושם שהוא נהנה וסובל במקביל) הבטחתי לו שזה יתנקם בו. צדקתי. כשחזרנו ראינו שפתחו את הסאבווי. לאחר עוד כמה דקות של קללות מצד אפי המשכנו לכיוון הצ'אפלין.

הגעתי למסקנה סופית שאני לא אוהב דאנס-ברים. זו מעין הכלאה של בר ומועדון אבל זה בעצם לא לכאן ולא לכאן. אתה לא יכול לשבת על הבר ולדבר עם אנשים כי המוסיקה כל כך חזקה שלוקח יומיים להתאושש ממנה. מצד שני צפוף מדי בשביל לרקוד או אפילו לעמוד שם וכל רגע נתון עשרות אנשים עוברים וגורמים לך לשפוך עוד סנטימטר מהבירה. גם בניגוד למועדון שבו יש כמה רחבות ואתה בוחר לאיזו מוסיקה לרקוד, כאן אתה מחוייב לסוג מוסיקה אחד ובדר"כ אלו אותם שירים בכל הדאנס-ברים. ומשום מה תמיד הבחורה הראשונה שמחליטה לרקוד על הבר שוקלת יותר מהבר עצמו. ועושה רושם שהברמנים שם הם קוראי שפתיים כי אין שום סיכוי שהם ישמעו מה אתה מזמין. בסוף הערב עבר לידי עובד המקום שסחב ארגז כוסות שטיפטף לי על היד, מזל שהיה כל כך צפוף שבדרך החוצה פשוט ניגבתי את הידיים על כל מי שהיה בדרכי במסווה של בקשה לעבור.

כמות אנשים שמכניסים לדאנס-בר

נ.ב.

מי זאת קווין לטיפה? מה היא בדיוק? שחקנית? זמרת? מישהו העניק לה את התואר "קווין" או שהיא הכריזה על עצמה כמלכה? מה זה הדברים האלה? אולי היא אמא של פרינס…

אפי ואני נרשמנו לפני שבוע לחדר כושר. המטרה היתה ללכת יחד, בינתיים עושה רושם שזה לא יקרה לעולם היות ולוחות הזמנים שלנו לא חופפים בשיט. חזרתי משם עכשיו לבד. החדר כושר לא מרשים במיוחד אבל עושה את העבודה. תומר לקח אותי פעם לחדר כושר המפואר שלו במבצע של חבר מביא חבר. לא התלהבתי ממנו יותר מדי. אז נכון שאתה מקבל מגבות בכניסה ויש טלויזיה בכל הליכון אבל המכשירים היו משוכללים מדי ולא נוחים והייתי צריך להתרוצץ מצד לצד בשביל לעשות מכישירים שונים שעובדים על אותו שריר. כנראה שגם בחדרי כושר אני מעדיף את הפחות טובים, האנדרדוג. אולי בעוד כמה שנים אני אגלה שהמכשירים האלה דפקו לי את השרירים אבל לפחות היה לי נוח.

מה שכן שמתי לב אליו הוא שלא משנה איזה חדר כושר זה, תמיד יהיה בו ריח של רגליים. מפואר ומשוכלל כמה שיהיה, עדיין לא מצאו דרך להימנע מהריח הזה. גם תמיד כשאתה נכנס לחדר כושר הוא נראה בהתחלה כמו איזה מבוך מראות, בחדר כושר הקודם שהייתי בו גיליתי אחרי חודש אגף שלם שלא שמתי לב אליו מרוב המראות שהיו סביבו. ותמיד המקום יהיה מלא בתמונות של 'באדי בילדרים' כאילו החבר'ה האלה מתאמנים פה.

עליסה בארץ המראות

חוץ מזה בכל חדר כושר בעולם הזה תמיד יש את אותם הטיפוסים:

• המדברים – אלה שמעולם לא הרימו משקולת אחת בחיים שלהם וממשיכים לבוא לחדר כושר בתור מקום מפגש עם החבר'ה.
• ההולכות – נשים שבאות לחדר כושר בשביל ללכת (לא לרוץ- ללכת). הן למעשה משלמות המון כסף רק בגלל שזה המקום היחיד שבו הן יכולות ללכת ולראות תוכניות בישול סימולטנית.
• ה"פריטי בויז" – אלה שמתאמנים רק חצי מהזמן ובשאר הזמן עסוקים בלהסתובב בין המראות ולהסתכל על עצמם.
• ה"עצמאיים" – אלה שהולכים ביד עם תוכנית העבודה שהמדריך הכין להם ולא משנה כמה זמן הם כבר מנויים, הם לעולם לא יזכרו איזה מכשירים הם צריכים לעשות וכמה משקל לשים.
• המקפיאים – אלה שעושים מנוי וכל חודש מגלים שיש להם בעיה כזו או אחרת אז הם מקפיאים אותו לחצי שנה. למעשה המנוי שלהם מתפרש על פני עשר שנים.
• הבוהים – אלה שבין סט לסט יושבים על המכשיר ופשוט בוהים באויר לאיזה חצי שעה ואז מתעוררים ונזכרים לעשות עוד סט.
• ההומלסים – הטיפוסים האהובים עליי, מדובר באנשים שריריים ביותר שעושה רושם כאילו הם גרים בחדר הכושר. לא משנה מתי תבוא, בבוקר או בערב, באמצע או בסוף השבוע, בפסח או באיד אל פיטר, הם תמיד יהיו שם. כשאתה מגיע הם כבר שם, כשאתה הולך הם עדיין שם. גם אם תצא לקראת סגירה אתה תראה אותם מדברים עם אחד המדריכים.

עד לא מזמן אפי ואני היינו רצים בפארק הירקון עם שלמה ארצי. היינו הולכים לשם ופעמים לא מעטות היינו רואים אותו רץ בכיוון הנגדי. משום מה כל פעם כשרצנו לכיוון אחר הוא היה רץ בכיוון הנגדי. מה שיותר מוזר הוא שהוא תמיד היה רץ עם ג'ינס. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה. אני לא כל כך שמתי לב אבל יכול להיות שהיו לו גם בקבוק מים ומגבת. כשהוא הפסיק להגיע הבנו שהשתן עלה לו לראש והוא מעדיף להופיע בקיסריה מאשר לרוץ איתנו. עד לפני כמה שבועות היינו רצים ביחד, אבל פתאום הבן אדם הפך לסלב אז אין לו זמן לאנשים כמונו. אין בעיה שלמה, נחכה לך בסיבוב (אתה יודע, בפארק שם, איפה שתמיד היינו מחכים לך).

שלמה. למה עם ג'ינס?

נ.ב.

די כבר עם כל ארוחות החג האלה. ארוחת חג אמורה להיות משהו מיוחד, שובר שגרה, אבל כשיש כל כך הרבה חגים והארוחות הופכות להיות חלק מהשגרה זה לחלוטין מאבד מהערך של זה.