אז הנה כמה מסקנות קצרות לגבי המדינה שהייתי בה לפני שאני עובר הלאה:
- לפי הסרט 300, הספרטנים זרקו לתהום את כל הילדים שנולדו בלי קוביות בבטן. כאן זורקים לתהום את כל מי שנולד בלי שפם.
- המדינה הזאת כל כך עשירה במשאבים שיכולתי לחפור בור איפה שאני רוצה ולמצוא נפט.
- מצד שני כנראה שלא היו נותנים לי לעלות למטוס עם יותר מ-100 מ"ל.
- להגיע לטיסה בדקה התשעים במדינה שלא דוברת אנגלית, ללא אמצעי תקשורת זה פאקינג התאבדות.
- אבל זה גם ניצול מקסימלי של זמן היות והגעתי ישר לטיסה וגם ככה לא היה לי מה לקנות בדיוטי פרי שם (ז"א בקיוסק).
בכל אופן, עזבתי את המדינה ההזויה הזאת על מטוס של תורכיש איירליין (חברת תעופה תורכית), מטוס שאני כנראה הישראלי היחיד שהיה עליו, בדרך לעצירה קצרה לצורך החלפת מטוס בתורכיה (לפי הגלובוס מדובר בטיסה מערבה של שלוש שעות וא"כ טיסה מזרחה של שעתיים, יעיל ביותר).
החלטתי לעשות את מה שאני עושה דבר ראשון בכל מקום שאני מגיע אליו בעולם – קניתי שקית דוריטו'ס. הגעתי למסקנה שיש טעמים ממש טובים בעולם. בדיעבד גם הגעתי למסקנה שהרגע שילמתי משהו כמו 17 שקל על שקית דוריטו'ס.
![_____0170[1]](http://hadira.at.corky.net/files/2009/08/01701-225x300.jpg)
זו לא פרסומת, זו החולשה שלי
נכנסתי למטוס וגיליתי שאין בכל המטוס הזה מושב יותר גרוע מהמושב שאני קיבלתי – מושב אמצעי, בין שתי נשים, לפני יציאת החירום (שזה אומר שהכיסא שלי לא נשען לאחור אבל הכיסא של זה שיושב לפניי כן יכול), בקיצור מה שנקרא אצלנו – לא נוח. מזל שזו טיסה קצרה. לא רק זה, האישה שישבה מימיני היתה נוצרייה והבחורה שישבה משמאלי מוסלמיה. מדהים, מסתבר שדברים כאלה באמת קורים – מוסלמי, נוצרי ויהודי עולים למטוס. מזל שלא התרסקנו כי בטח היו רק שני מצנחים.
תוך כדי שאנחנו מתקרבים לנחיתה חשבתי על איך זה שלוד הפכה למוקד התחבורה הכי גדול בארץ. כל הרכבות עוברות שם ושדה התעופה הבינלאומי שלנו שם. הרי אנחנו עובדים על כולם בעיניים כשאנחנו אומרים שהיעד של המטוס הוא תל אביב וטוב שאנחנו עושים את זה כי אני חושב שאם היינו אומרים שנוחתים בלוד- משרד התיירות היה פושט את הרגל.
לוד. מעצמת תחבורה?
כמובן שברגע הנחיתה כל הנוסעים התחילו למחוא כפיים לטייס כאילו שהוא שומע את המתרחש בבטן המטוס (וזה אפילו פחות גרוע מהאנשים שמוחאים כפיים בקולנוע). אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של מחיאות הכפיים- מה, אנחנו מודים לטייס שהוא לא הרג אותנו? החלטתי שכשאני אגיע הביתה אני אמחא כפיים לנהג המונית שהביא אותי בשלום. כשחיכיתי למזוודה ראיתי את השחקנים של טפליצה, הקבוצה שמשחקת נגד הפועל היום ועלתה במוחי המחשבה להניח את המזוודה לפני הרגל של השחקן הכי טוב שלהם על מנת שייפצע אבל לא היתה לי שום דרך לדעת מי השחקן הכי טוב אז ויתרתי. כשנכנסתי למונית הדבר הראשון שהנהג שאל אותי הוא איך אני רוצה לשלם- 100 שקל או מונה. ישר הרגשתי כמו באיזה שעשועון טלויזיה והחלטתי להסתכן ולבחור במונה ולקוות רק שלא יצוץ לי איזה דחליל משם. בסוף זה עלה 90 שקל, עקצתי אותו בעשירייה.
כמובן שהדבר הראשון ששעשיתי כשהגעתי הביתה היה לנסוע לאסוף את אפי, לקנות קרנף ולשבת עם זה מול המשחק של מכבי חיפה.
וזהו, לפני שתספיקו למצמץ אני כבר אהיה שוב על מטוס, הפעם בדרך לניו יורק, העיר האהובה עליי ביקום!
נ.ב.
מזמן לא שמענו מדוד. זה כאילו נהיה בינינו איזה קרע. אפילו יותר מקרע אחד, זה כאילו יש בינינו קרעיים.
נ.ב. 2
הכותרת של הפוסט נבעה מזה שרציתי לקנות בתורכיה את הממתק מרס אבל היה רק באוונטי. בפעם הבאה אני מקווה שיהיה מרס תורכי…
רן גרינפלד – פרש תורכי הדירהTags: אפי, דוד כרעיים, דוריטו'ס, הדירה, הפועל, חו"ל, קרנף, רן
תגובות אחרונות