השבוע ראיתי ידיעה בעיתון לגבי שיא גינס של צלחת החומוס הכי גדולה בעולם. השיא שייך ללבנון ובישראל החליטו להתנקם ולהחזיר את השיא לישראל. אני אוהב שיש ידיעות ברומו של עולם בעיתון (כן, אני יודע שגם הפוסטים שלי הם לא בנושא שלום עולמי אבל מהעיתון אני מצפה ליותר). בואו נתנקם בלבנונים!!! בואו כולנו נירתם למען המטרה החשובה והפטריוטית הזאת של ליצור את צלחת החומוס הגדולה בעולם וככה, רק ככה, נצליח להשפיל את לבנון ולהראות לה מי המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון!!!

בכל אופן זה גרם לי לתהות, איך דבר כזה בכלל יכול להיחשב כשיא? מה זה השיאים המטופשים האלה? אני מבין שיאים כמו האיש הזקן בעולם או האיש הגבוה בעולם או אפילו השיא שקרלוס טבז שבר של הבן אדם המכוער בעולם אבל הנקניקייה הכי גדולה? הסנדוויץ' הכי ארוך? צלחת החומוס הכי גדולה??? מי בכלל יאכל את הדברים האלה? ברגע שתימצאו את הבן אדם שיאכל את הצלחת הזאת אז זה יהיה שיא (אולי תומר יכול). שיא שבן אדם יכול לקום בוקר אחד ולשבור אותו כי בא לו לא יכול להיות שיא. אני מחר אלך ואשנה את השם שלי ל"רן קרנף גרשון תפוחים סקראבס דוריטו'ס בירה פרנץ פרדיננד צ'קלווה זריף לוי פרידלנדר עדיקא צ'יקמוק גרינפלד" ואשבור שיא גינס.

טוב, סיימנו עם זה. עכשיו לסוגיית ההתחממות הגלובלית

ספר השיאים של גינס הוא סתם אילתור. הרי שיאים אמיתיים נשברים באולימפיאדה כשאסיין בולט רץ או כשמייקל פלפס שוחה או כשישראלי כלשהו מגיע למקום ה-17 אבל אצל גינס אנחנו מקבלים רק שיאים מטופשים שאפשר באותה המידה לקרוא ב"הידעת" של בזוקה. ספר השיאים של גינס הוא בעצם גביע הטוטו של השיאים. את שניהם מתעקשים לחדש כל שנה, שניהם לא מעניינים אף אחד ושניהם משעממים כמו אבירמה גולן.

ומי אלה האנשים שקונים את הספר הזה בכלל? זה כמו המעריצים של האירוויזיון, שזו גם תחרות מיותרת באותה מידה. היום הגענו למצב שזמרות ישראליות מגיעות לפלייליסט בחו"ל ואמנים כמו התפוחים כובשים את אירופה, אז למי איכפת מהתחרות המגוחכת הזאת שכולה מלאה בפוליטיקה? את רוב האנשים הנורמליים כנראה שזה לא יעניין. ועדיין יש את האנשים שצופים בה בעקביות, את האנשים שייקנו את ספר השיאים ואת האנשים שיילכו לעודד את הפועל פתח תקוה בגביע הטוטו (בכוונה אמרתי הפועל פתח תקוה כי למכבי פתח תקוה לא יהיו אוהדים אפילו אם הם ייקחו את ליגת האלופות).

חדש בחנויות: תחתית מעוצבת לכוס קפה

נ.ב.

מעניין מה שיא גינס בשתיית גינס. בטח הבן אדם שמחזיק בשיא מחזיק גם את השיא של ההשתנה הרצופה הכי ארוכה.

נ.ב. 2:

השיא שלי זה 4.5 ליטר בערב, שזה מוזר כי ליטר מים אני לא מסוגל לשתות… סתם שתדעו.

לתומר היו שני כרטיסים בחינם ל-VIP בסינמה סיטי. הוא הציע לי להצטרף ולראות איתו את "לבנון". לא ברור למה הוא העדיף ללכת איתי ולא עם חברה שלו אבל אמרתי תודה וסתמתי את הפה. כמובן שהגענו לשם מוקדם יותר בשביל לטחון גלידות, פופקורן ובירה עד שהגוף שלנו הפסיק לתפקד. התישבנו על הכורסאות האדירות עם שתי קופסאות פופקורן לכל אחד ושתיה.

הסרט עצמו היה נחמד. לא מדהים אבל גם לא רע. מצד שני היה לי קשה להתגבר על תחושת התיעוב כלפי כל השחקנים המשתמטים שם שחושבים שהם יכולים לגלם חיילים בצורה אמינה (לחלקם זה אפילו לא התפקיד הראשון בתור חיילים, מה שעוד יותר מקומם). אולי אני קצת מקנא בתור קוליגה (עדיין לא פעיל אבל בכל זאת קוליגה) ואולי זה סתם בגלל שבאמת קשה לי עם משתמטים.

היו גם דברים נוספים שפגעו באמינות הסרט כמו למשל הקול שבקע מהקשר לאורך כל הסרט, קול מונוטוני מעצבן שהמשיך לתדרך את החיילים באותה אינטונציה ולא חשוב באיזו סיטואציה הם עומדים. זה נשמע כאילו זורדון (הראש המרחף מהפאוור ריינג'רס למי שלא זוכר) מנסה לעשות להם שיחות מוטיבציה בקשר. גם לא כל כך הבנתי את הסוף אבל אולי זאת בעיה אצלי.

מתוך לבנון. היא דווקא היתה אמינה

משם תומר חזר לכפר סבא ואני הלכתי לאסוף את אפי מהדירה. הבחור היה מורעב ולמרות שהבטחתי שאני אביא לו קרנף זה לא יצא אל הפועל כי לא היתה לי חניה. היות והיעד היה הרצליה הבטחתי לו שנעצור בסאבווי. הגענו וגילינו שהסאבווי סגור ולאחר כמה דקות שבהן אפי הטיח קללות המשכנו הלאה. פתאום אפי קלט בזוית העין את נאפיס ונדלק בטירוף (מסוג ההתלהבויות ששמורות לי בהופעה של פרנץ פרדיננד). בתור ראשל"צי במקור היה לי קצת קשה להזדהות עם ההתלהבות החד פעמית הזאת, בכל זאת אצלנו נאפיס זו שיגרה ולא אירוע חריג. ביקשתי ממנו לרדת מזה בטענה שאני מפורק מרוב השטויות שחיסלתי בסינמה סיטי אבל הוא התעקש, מה שיצר מצב שהוא יושב ובולס ואני מולו עם פרצוף של "לא נעים לי מהמלצרים שאני יושב ולא מזמין כלום". בזמן שהוא דחף בכוח את הביסים האחרונים של הפתות (כשעושה רושם שהוא נהנה וסובל במקביל) הבטחתי לו שזה יתנקם בו. צדקתי. כשחזרנו ראינו שפתחו את הסאבווי. לאחר עוד כמה דקות של קללות מצד אפי המשכנו לכיוון הצ'אפלין.

הגעתי למסקנה סופית שאני לא אוהב דאנס-ברים. זו מעין הכלאה של בר ומועדון אבל זה בעצם לא לכאן ולא לכאן. אתה לא יכול לשבת על הבר ולדבר עם אנשים כי המוסיקה כל כך חזקה שלוקח יומיים להתאושש ממנה. מצד שני צפוף מדי בשביל לרקוד או אפילו לעמוד שם וכל רגע נתון עשרות אנשים עוברים וגורמים לך לשפוך עוד סנטימטר מהבירה. גם בניגוד למועדון שבו יש כמה רחבות ואתה בוחר לאיזו מוסיקה לרקוד, כאן אתה מחוייב לסוג מוסיקה אחד ובדר"כ אלו אותם שירים בכל הדאנס-ברים. ומשום מה תמיד הבחורה הראשונה שמחליטה לרקוד על הבר שוקלת יותר מהבר עצמו. ועושה רושם שהברמנים שם הם קוראי שפתיים כי אין שום סיכוי שהם ישמעו מה אתה מזמין. בסוף הערב עבר לידי עובד המקום שסחב ארגז כוסות שטיפטף לי על היד, מזל שהיה כל כך צפוף שבדרך החוצה פשוט ניגבתי את הידיים על כל מי שהיה בדרכי במסווה של בקשה לעבור.

כמות אנשים שמכניסים לדאנס-בר

נ.ב.

מי זאת קווין לטיפה? מה היא בדיוק? שחקנית? זמרת? מישהו העניק לה את התואר "קווין" או שהיא הכריזה על עצמה כמלכה? מה זה הדברים האלה? אולי היא אמא של פרינס…

אז תומר מבסוט שלאחורנה יוצא לו לכתוב יותר פוסטים ממני. אתם יודעים מה? גם אני מבסוט. משתי סיבות: הראשונה היא שלפחות מישהו כאן מתחזק את הבלוג בזמן שאני לא כאן (מה שמעלה שוב את השאלה איפה אפי?), והסיבה השניה היא שסוף סוף יש משהו שמצליח להוציא את תומר מהמיטה (למרות שברמת העיקרון יש סיכוי טוב שהוא כתב את הפוסטים האחרונים מהמיטה). תומר גם אמר לי שעכשיו כשאני בניו יורק השעות שלנו סוף סוף מסונכרנות, ז"א שכשאני התעוררתי כאן בשמונה בבוקר הוא התעורר בארץ בשלוש בצהרים שזו בעצם אותה השעה. אני גם מבסוט שהוא מצא סוף סוף עבודה במשהו שקשור איכשהו למחשבים, אולי עכשיו תורי לנסות להיות ברמן.

לפני טיסתי האחרונה, כשעוד היית בצ'יקמוקיסטן, אחד מחבריי לעבודה הסב את תשומת ליבי לעובדה שכמות הטיסות שהייתי עליהן השנה רק הולכת ומקרבת אותי מבחינה סטטיסטית להתרסקות. יש משהו בדבריו אבל זה נכון גם כל פעם שאני עולה על ההגה והסטטיסטיקה שם יותר גרועה. חוץ מזה אנשים אוהבים לחשוב על אסונות. כמו הקב"ט שהפחיד אותנו מחטיפות ופיגועים בצ'יקמוקיסטן, ככה הפחד של אנשים מטיסות. אני גם בטוח שאף אחד לא מייחל להתרסקות אבל אין אחד שעולה על מטוס ולא עוברת לו המחשבה בראש שהלוואי שתהיה התקלה הכי קטנה בעולם, משהו כמו מנורה שלא עובדת, רק כדי שיהיה אפשר להתגלש על המזרונים של פתחי החירום. משום מה בסרטוני הבטיחות זה תמיד נראה מגניב.

חודשיים שלמים לפני שטסתי עשיתי בדיקה מקיפה לגבי הופעות בניו יורק. גיליתי שלאורך כל השבוע שאני שם לא תהיה אפילו הופעה אחת ראוייה לשמה. למעשה יש ים הופעות מדהימות אבל הכל מתחיל בערך יום אחרי שאני חוזר לארץ. התבאסתי מזה קשות, במיוחד לאחר ההופעה של הקייזר צ'יפס שפיספסתי. ביום שישי בלילה נחתתי בבאפלו, שם פגשתי את המשפחה שלי שכבר טיילה שבוע לפניי והם עדכנו אותי שמתוכננות לנו קצת יותר מ-24 שעות בוושינגטון הבירה. בערך כמה דקות לאחר מכן גיליתי שבדיוק ביום הספציפי הזה יש פסטיבל הופעות קטן. לא בזבזתי רגע וקניתיי כרטיס. את ההשלכות של הדבר הזה תוכלו לראות בוידאו הבא (אגב, אני מתנצל מראש על האיכות המזוויעה, אני צריך מצלמה חדשה):

נ.ב.

תודה לאחותי ירדן, שבזכותה הצלחנו גם הפעם להשתחל ולהיות הכי קרובים שאפשר לפרנץ פרדיננד

קרוב לבמה, ירדן ורן

נ.ב. 2:

השם של הפסטיבל היה Virgin mobile free fest ורק עכשיו קלטתי שהוידאו יופיע ביוטיוב בכל פעם שישהו יחפש את צמד המילים Ran ו- Virgin. על הפנים.