אפי חולה. זו מחלה שהיתה שכיחה מאד בשנות השישים אך בשנים האחרונות כבר כמעט ולא רואים אותה. אפי חולה במחלת הביטלמאניה באיחור של ארבעים שנה. תראו, זה לא סוד שאנחנו פה בדירה מאד אוהבים את הביטלס, אנחנו שומעים אותם המון ומשתדלים אפילו לבצע שירים שלהם בהזדמנויות כאלה ואחרות אבל לאחרונה אפי לקח את זה רחוק יותר. זה התחיל כשלפני שבוע וחצי הוא תפס אותי הצידה והראה לי בסתר מה הוא קנה כאילו מדובר בקוקאין. מסתבר שהרכש החדש היה מארז של חמישה דיוידי של האנטולוגיה של "חיפושיות הקצב" (כמו שאיזה דביל בארץ החליט לקרוא להם וכולם הלכו אחריו). מדובר בסדרה דוקומנטרית של עשרה פרקים, שזה נשמע נחמד לצפות בזה מדי פעם אבל כבר בשבת שעברה אפי צפה בהכל ברצף- יותר מעשר שעות רצופות של ראיונות וקטעים מהופעות ומסרטים (ואודי, מי אומר לצפות? אני אומר לצפות, כוסאומו!).

בנוסף למארז הוא קיבל את הסרט "Hard day's night" והוא הספיק לקנות מאז גם את ההופעה שלהם מאצטדיון "Shea" בניו יורק ואת הדיסק החדש של רינגו! טוב, האמת היא שאת הדיסק של רינגו הוא קנה בשבילי. אני מת על רינגו. מה אתם רוצים? אמרתי כבר כמה פעמים שאני טיפוס של אנדרדוג. אבל דוגרי- זה באמת דיסק מעולה.

בכל אופן, על מנת להמשיך את מחלת הנפש הזו, חברנו אפי ואני לדניאל נחמוד והקלטנו קליפ נחמד לאחד השירים הכי יפים של הביטלס, שאני באופן אישי מאד אוהב. שופופו:

נ.ב.

אם אתם שואלים את עצמכם איפה תומר בכל העסק הזה- אל תדאיגו את עצמכם יותר מדי, גם אנחנו שואלים את זה.