הנה אני כאן, אחרי הזנחה ארוכה של האתר (וכשאני אומר כאן אני לא מתכוון בארץ, מה חשבתם?). אחרי שבחודשים האחרונים יצא לי להיות קצת בצ'ילה ובאוסטרליה, החלטתי לעשות ממוצע גיאוגרפי ולטוס ללודנון.
נתחיל בסיפור הרגיל על המזל שלי: שדה התעופה היה מפוצץבאנשים כיאה לחודש אוגוסט אבל איכשהו המסלול שלי היה ריק לחלוטין מהבידוק הבטחוני, דרך הצ'ק אין ועד ביקורת הדרכונים. אני חושב שהמסלול הזה לקח לי הכי פחות זמן מאי פעם. במטוס קיבלתי שורה משלי, שזה תמיד טוב. לקראת הנחיתה קלטתי שבשורה שלי יש איזו בחורה שלא מפסיקה להסתכל עליי. אחרי שהאגו שלי עלה קצת הבנתי שהיא בעצם מסתכלת על החלון. המפגש העוצמתי עם הקרקע (תרתי משמע) גרם לי להעריך מחדש את הביטוי "נחיתה רכה". בואו נגיד שהטייס לא קיבל הרבה מחיאות כפיים (שזה מלכתחילה מנהג הזוי בעיניי).
איך שירדתי מהמטוס הבנתי שהגעתי למקום האמיתי – אחרי שבועות של בישול במדינה הלוהטת שלנו סוף סוף הרגשתי מה זה מזג אויר מושלם. בהמשך קלטתי שאני היחיד בכל לונדון שמסתובב עם משקפי שמש. הייתי צריך לפתוח את היום עם איזו ארוחת בוקר מזינה אחרי החביתה המגעילה של אלעל ולכן בחרתי להמשיך את המסורת ארוכת השנים עם דוריטו'ס וקוקה קולה שרי (נכון שאני משתדל לאכול בריא כבר הרבה זמן אבל מסורת זה מעל הכל).
שומר מסורת
אחרי שהייתי מוקף ישראלים מכל עבר בשדה התעופה, מדהים לראות באיזו מהירות הם התפזרו וברכבת כבר לא היה זכר לאף ישראלי, שבעיניי זה דווקא טוב משום שאני אוהב לנסות ולהטמע בין המקומיים. נכנסתי לרכבת וגיליתי שלהטמע בין המקומיים זה בעצם להטמע בין ערבים. זה היה נראה כאילו הקצו קרון שלם רק לערבים ומה שנראה כמו כמה משפחות ערביות התברר בהמשך כמשפחה ערבית אחת. בחרתי שלא לשלוף את הבלייזר ובמקום זה שמתי אוזניות באוזניים- מהלך מבריק משום שכמה שניות לאחר מכן הרכבת נכנסה למנהרה והאוזניים של כולם בקרון נסתמו. גיליתי שאם יש משהו יותר נורא מתינוקות שבוכים ברכבת זה תינוקות ערבים שבוכים ברכבת. הצלחתי להתאפק ולא להגיד "וואח ביח באח" מתוך אינסטינקט.
בהמשך הייתי צריך להחליף רכבות ולקחת מונית ואני חייב לציין שכבר הייתי בכמה מדינות שלא יודעים להגיד בהן מילה אחת באנגלית ושהצלחתי להסתדר בהן יותר טוב. לא רק שהמבטא שלהם כבד, הם לא מוכנים ללכת לקראתך ולדבר לאט. הם גם לא יעשו מאמץ להבין אותך ויגרמו לך להרגיש כאילו אתה לא יודע אנגלית בשיט, דוגמת המוכר המבוגר בדוכן הכרטיסים של הרכבת שירה לעברי הנחיות ברצף וכששאלתי אם הוא יוכל לחזור על זה הוא פשוט אמר "לא". דוגמא נוספת היתה נהג המונית ששאל אותי לגבי הכתובת ואחרי שחזרתי 4 פעמים על המילה sixteen והוא לא הצליח להבין אותי, כתבתי לו 16 על פתק ואז הוא אמר "ahh, sixteen". תסלחו לי, אבל כמה מעוות הייתי צריך להגיד את זה בשביל שזה לא ישמע לו אותו הדבר?
בקיצור זו רק ההתחלה, חוויות מההופעות ובכלל יגיעו בהמשך. בינתיים אני מפציר בכולם לפתוח שעונים ולכוון אותם לפי מה שאני אגיד, בכל זאת אני נמצא בקו גריניץ' (או קו 0 אם תרצו) אז אני מכתיב פה את הזמנים. אגב, הערה קטנה לניר כהן – קו גריניץ' הוא קו אורך, אין לבלבל עם קו המשווה.
נ.ב.
הפוסט הזה הוא הפוסט המאה באתר. זו הסיבה העיקרית שלא כתבתי פה הרבה זמן, משום שרציתי שהוא יהיה חגיגי. נחכה עם החגיגות לפוסט המאה שלי אישית.
רן גרינפלד – אציל בריטי
מחוץ לדירה
תגובות אחרונות