דברים מעניינים קרו השבוע בדירה.

ראשית, הדירה היוותה לוקיישן למספר סצינות בסרט הקולנוע הישראלי “רדיקל” המצטלם בימים אלו. כמה נקודות:

• כמו בכל סרט, גם כאן כשרוצים להתחיל לצלם באחת עשרה בבוקר מתחילים בעצם בשלוש בצהריים.
• גם בסרט הזה רן השתתף בתפקיד קטנטן בתור שוטר.
• אפי חזר לדירה כמה שעות אחרי הצילומים ומצא שתי שחקניות חצי ערומות מסתובבות בבית (שאר הצוות תיכנן לחזור לצלם בדירה בלילה והשאיר אצלנו ציוד ואת שתי השחקניות. בסוף כמובן הם לא חזרו).
• אחרי ששמרנו על שלום בית עם השכנים בזמן המסיבות שלנו, השירה עם הגיטרות והתופים והחזרות באמצע הלילה, הפעם שברנו שיא כשהשכנים הדתיים כעסו שבאמצע השבת הנחנו פנסים בחצר וכמה מהשחקנים החליטו להלהיט אותם יותר ולריב איתם. שאר השכנים היו דווקא די נחמדים ואפילו התעניינו בנעשה.
• התקוות של תומר לחזור הביתה מתאילנד לבית מבולגן (כדי להוכיח לרן שלא רק הוא מבלגן) כמעט ונענו לאחר שהיו בדירה יותר מעשרים אנשים וציוד צילום בכמויות ויתרה מזאת- אחת השחקניות איבדה חולצה והצוות נאלץ להפוך את כל הדירה בשביל לחפש אותה. למזלו של רן כשהצוות עזב הם השאירו את הדירה מסודרת בצורה מופתית (יותר משהדירה היתה אי פעם), מלבד שתי השחקניות שהוזכרו קודם לכן.

שנית, כשכתבנו למעלה שאפי חזר לדירה זו לא היתה טעות דפוס- אפי הפך להיות רשמי חלק מהקאסט הקבוע של הדירה לאחר שנפרדנו מדור בצער רב (לא בציניות), אבל אל דאגה, דור עוד יבקר וישתתף בקטעים שלנו, עד אז אתם מוזמנים לצפות בקליפ הבא שלנו:

שלום לכולם,

בעוד כמה שעות אעלה על טיסת אל-על בקו בנגקוק-הדירה. בזמן שאני מתקפל במטוס בצורות לא הגיוניות, תוכלו לראות את הסרט החדש שלי, מטיול בכמה חופים יפים יותר ויפים פחות. אני קורא לו: איך לערוך צילומים לא קשורים למשהו שנראה לא רע.

דרך אגב, אני מקנא ברן שתמיד יש לו משחק מילים לרשום בכותרת. אז גם אני רשמתי הפעם. הא.

שלכם,

אז ככה, לפני כשבוע בערך כשדור חזר מחו”ל הוא התקשר אלי ובישר לי שהוא החליט סופית לעזוב את הדירה ושאני מוזמן למלא את מקומו, שזה אומר שבעוד כשבוע אני כבר לא אהיה “אפי- השותף שלא גר בדירה” ואני אצטרף לצמד המהולל רן ותומר.

חוץ מזה בימים אלה אני מחפש עבודה נואשות ואני לא יודע באמת במה בא לי לעבוד.

קודם כל כמו כולנו בערך לא באמת בא לי לעבוד אבל אני יודע שאני חייב כי אחרת לא יהיה לי ממה לחיות (כרגע למשל אין לי ממה לחיות אז אני לא חי). ואילו עבודות כבר מציעים לסטודנט כמוני? אז יש שירות לקוחות טלפוני שכל האנשים שאני מכיר שעובדים בזה אומרים לי “אפי אל תעשה את זה לעצמך!” אז אני לא אעשה. יש את האפשרות לעבוד כמוכר בחנות שזה נראה לי לא רע אז סרקתי המון חנויות באיזור אבל בשום חנות לא מחפשים עובדים- תקלה!

וכרגיל העבודה האידיאלית לסטודנטים עריריים כמוני- מלצרות!

אז באמת כל האנשים שאני מכיר שעובדים במלצרות אומרים לי שהעבודה מתישה ומגעילה אבל עושים אחלה כסף בזמן קצר. אז אני מנסה לשכנע את עצמי שזאת העבודה שהכי כדאי לי לעבוד בה, כנראה שממחר אני אתחיל לחפש עבודה בתור מלצר בלית ברירה אלא אם כן בנתיים אני אמצא משהו יותר טוב.

בנתיים התחלתי לחשוב איפה נראה לי הכי טוב למלצר והגעתי למסקנה שפאב או מסעדה שמגיעים לשם בעיקר תיירים שמשאירים טיפים יפים. יש למשל המייק’ס פלייס שישבתי שם בשבוע שעבר ולשם מגיעים רק תיירים. כשאתה רואה תייר אתה ישר מזהה שהוא תייר ולא מקומי. הם לבושים אחרת מתנהגים אחרת ומן הסתם מדברים אחרת.

ואז נזכרתי שאנחנו הישראלים נורא אוהבים לכנות את עצמנו “אירופאים”. ואני שואל למה? מה גורם לנו לחשוב שאנחנו כמו אירופאים?

אז נכון, אנחנו משתתפים באירוויזיון, אבל בועז מעודה נראה אירופאי? שר כמו אירופאי? ואחינועם ניני ומירה עוואד? הן נראות ונשמעות אירופאיות? אז נכון שמכבי ת”א בכדורסל משחקים ביורוליג ובכדורגל אנחנו משתתפים במוקדמות ליגת האלופות, אבל תעשו לי טובה, הכדורגל שלנו מזכיר כדורגל אירופאי? זה בכלל לא נראה כמו אותו ענף ספורט! אלו שני דברים שונים לגמרי.

זה אירופאי זה?

אז אני שואל את עצמי למה בכל זאת להגדיר את עצמנו אירופאים? כי גם אצלנו יש כמה בלונדינים כמו הסקנדינבים? נכון, פשוט פה הם מחומצנים ושם הם טבעיים. והלבוש? וההתנהגות? והתרבות? אצלנו אין דבר כזה תרבות, אצלנו יש אוסף תרבויות, כי אנחנו בעצם מקבץ של עדות שהתרכז בארץ אחת והדבר היחיד שמאחד את כולנו זו הדת שלנו וזהו.

נגיד לבריטים יש את המלכה אליזבת’ איזה מלך יש לנו? המצב הכי קרוב בו היה לנו איזה מלך זה כשזוהר ארגוב היה המלך!

אז אפרופו זוהר ארגוב מה לגבי המוסיקה? משהו מטיל איזשהו צל של ספק שהמוסיקה שלנו דומה אפילו טיפה למוסיקה באירפה?

בקיצור אנשים צר לאכזב אתכם אבל אנחנו לא אירופאים! מצד שני אנחנו גם לא אסיאתים ולא אפריקנים. אנחנו פשוט ישראלים! יהודים ישראלים! ומה רע בזה? הכי טוב להיות ישראלי. לטוב ולרע. אין כמו ישראלים, החמימות, השכונתיות, הסלנג, הלבוש הזרוק, הפיצוציות, הפיצוחים, החופים, הים, הקיץ, החום, הלחות, האוכל, הכוסיות, המוסיקה ואפילו הכדורגל המשעמם. תאמינו לי שהאירופאים היו מתים להיות ישראלים!

אני בטוח שכל התיירים שבאים לבקר ולטייל כאן מקנאים בנו!

בקיצור ישראלים טובים שכמותכם תהיו חזקים וגאים (גם גייז אם בא לכם) ואני אמשיך בחיפושיי אחר העבודה.

בינתיים אני מזמין אתכם לצפות בסרטון שרן הפיק שבו אני משחק את משה רבנו (או רבנאנו) שמתארח אצל שוונקי הפסיכולוג המסומם:

נשמח אם תדרגו אותו…

עד כאן רבנאן.

Hello everyone

I would like to write you about my lovely day playing “matkot” but internet is HORRIBLE!

So, Watch my new video. and then tell me It’s great, OK? 

מתופף הבננות

היום קניתי מערכת תופים אלקטרונית (עכשיו דמיינו את הומר סימפסון עושה Woo-hoo). זו אחת הקניות הגדולות היחידות שעוד כשנכנסתי לחנות ידעתי שאני אצא משם עם מה שבאתי לקנות ויהי מה, מה שהיה צריך להפוך את מלאכתו של המוכר לפשוטה ביותר. לכן זה היה מאד קצר, באתי, קיבלתי הסבר, התיישבתי לנגן קצת ואמרתי לו שאני לוקח, כל זה תוך דקות ספורות. רק שהמוכר המנוסה לא היה רגיל שהדברים הולכים כל כך מהר והתחיל להתבלבל. עוד אחרי ששילמתי הוא המשיך לנסות לשכנע אותי שזאת מערכת טובה וכדאי לי לקחת אותה והשתמש בטריקים רבים של אנשי מכירות. משהו בתהליך פשוט היה לו קצר מדי, הוא הרגיש שהוא חייב להגיד את כל מה שהיה לו וכמה כדאי לי לקנות אותה, אפילו כשהוא עזר לי לסחוב אותה בדרך לאוטו.

מקווה שזה נשמע טוב כמו שזה נראה

מה אברך

שניה לפני שיצאתי מהחנות ניגש אליי איזה אברך ושאל אותי אם כבר הנחתי תפילין היום. עניתי לו “בטח, 17 פעם מהבוקר. נשאר לי עוד פעם אחת לח”י.” כמובן שהוא לא עזב אותי וניסה לשכנע אותי בכל מיני דרכים (”זה ייקח רק שתי דקות”, “בוא נו, זאת מצווה” , “מתי בפעם האחרונה הנחת תפילין?”) ואני, בניגוד להיותי יס-מן מוחלט, הפעם עמדתי על שלי והסברתי לו שבאמת אין לי צורך בדבר. אני אישית לא מצליח להבין את העניין. מה כל כך חשוב להם לשכנע אותך להניח תפילין? הם הרי לא מכירים אותי, אולי שניה אחרי שאני אניח תפילין אני אקפוץ לג’ירף ואוכל את המנה החריפה עם שרימפס וחזיר? אולי אני בדרך לרצח המוני? אבא שלי שבא מבית דתי אומר שאין קשר בין מצוות התפילין ומצוות אחרות והם מבחינתם עושים מצווה בכך שהם גורמים לך לעשות מצווה. כנראה שאבא שלי צודק אבל אני מרגיש סוג של צביעות עם זה.

היה קטע מצחיק, אחרי שהמוכרים בחנות הניחו תפילין אחד מהם שאל את האברך כמה יעלה לו אם הוא רוצה לקנות ממנו תפילין. האברך ענה שבסביבות האלפיים שקל. המוכר מיד קפץ ואמר לו “ואוו, ואוו, אני לא רוצה תפילין מהודרות כאלה כמו שהבאת פה, תביא לי איזה זוג פשוט שיש לך בשלוש מאות”. אחח, איזה איש מכירות.

זו כמובן לא הפעם הראשונה שנטפל אליי לובש שחור בבקשה להניח תפילין. היה איזה נודניק אחד שהציק לי באופן עיקבי כל יום ברכבת. אפילו פעם אחת הוא עבר באחת הרכבות שנסעתי בהן ואז הייתי צריך להחליף רכבת והוא נכנס גם לרכבת הזו ושאל אותי שוב. עניתי לו “תגיד, אתה עוקב אחרי?” הוא חייך ועבר הלאה. נזכרתי שהפעם היחידה שנענתי בחיוב היתה כשהייתי בחברון. אבל אז הייתי בצבא והיה די משעמם בכל מקרה. חוץ מזה שהם באו עם קולה ובמבה ושיחדו אותנו.

היתה גם פעם אחת שביקשו ממני ומעוד כמה חבר’ה להשלים מניין אחרי איזה צום. זה היה כשעבדנו באחד הבסיסים ברמת הגולן בשנה שעברה. חיפשתי משהו לשים על הראש והדבר היחיד שהיה לגיטימי היה פד של עכבר מחשב (לגיטימי מבחינתי). אז שמתי פד כזה על הראש ואחרי כמה גיחוכים מהסובבים היו עוד כמה שעשו כמוני. במהלך התפילה שררה רצינות יתר עד הרגע שנפל לי הפד מהראש. באותו רגע מספר זוגות עיניים סקרניות ישר לטשו אותי. איזה מתח, האם הוא ירים את הפד מהרצפה או שמא יוותר על השטות וימשיך בלעדיו. אני כמובן לא יכולתי לאכזב את המעריצים והייתי חייב לעשות משהו שישבור את האוירה הרצינית, הרמתי את הפד ונתתי לו נשיקה כאילו הוא כיפה לכל דבר. באותו רגע גם הרציניים ביותר לא יכלו לעמוד בפני השטות והתגלגלו מצחוק.

כבר לא מקוריים

ישנה תופעה שהולכת ותופסת תאוצה בזמן האחרון של אמנים שחוזרים בתשובה ומוציאים דיסק עם שירים מהמקורות. זה התחיל עם חלק נכבד ממשפחת בנאי שעשו זאת בזה אחר זה, המשיך עם אמנים נוספים כמו אתי אנקרי. בנוסף כמה אמנים מוערכים אחרים התחילו לשיר פיוטים כמו ברי סחרוף או קובי אוז שזנח את הצחוקים והשטויות לטובת שירים עתיקים ופיוטים. אני חייב לציין שאין לי שום בעיה עם זה ברמה הכללית וגם חלק מהשירים האלה מצא חן בעיניי אבל בכל זאת אני חייב לשאול- למה? למה כולם בבת אחת? למה כל דבר במדינה הזאת חייב להיות טרנד? אין בעיה שאמן אחד או שניים ילאה אותנו בשירים העייפים האלה אבל כשכולם מחליטים לעשות את זה בבת אחת זה כבר נהיה מעיק. אני חושב שזה מעצלנות לכתוב טקסטים חדשים, הם מצאו פתרון יצירתי- להלחין טקסטים קיימים במסווה של חזרה בתשובה. זה לא דורש הרבה השקעה, אולי לגדל זקן.

אני יכול לגדל זקן תוך שבוע, אולי אני גם אקפוץ על הרכבת ואלחין את מגילת רות. אני אשקול את זה ובינתיים קבלו את הסצינה של החבר’ה קדישא מתוך המחזה “שבעה” מאת שמואל הספרי בביצוע של אפי ושלי:  

נ.ב.

הסרט של זרוב ושל מיכל שאני השתתפתי בו זכה בתור סרט הקאלט של פרוייקט 48 שעות. כבוד!

שיר געגועים לדור, שהלך למילואים. ולא שילם שכר דירה. וכבר עבר הראשון לחודש. הו לא. מה נעשה?

אחר-צהריים טובים לכולם. אני לבדי בדירה לכמה ימים, ובעוד שרן (הרשע ושונא הטכנולוגיה) יושב על התחת ומגרבץ תמורת סכומי עתק בעבודה (שהיתה צריכה להיות שלי), אני יושב על התחת וצופה בתיאטרון איכותי בזמן ששתי בחורות יפהפיות וחשופות חזה מנפנפות עלי בעלי דקל ומאכילות אותי ענבים. במקביל אני מכתיב לעוזרי הנאמן את תוכן הפוסט הזה. (טוב, אני מודה שאני מעט מעוות את המציאות, ובגלל אהבתי הגדולה לאמת, אסביר מה באמת קורה:)

אני יושב (כן, באמת יושב על התחת), ועורך קטעי תיאטרון שחברי היקרים לכיתה ביצעו ביום הפתוח ביום רביעי האחרון (בדיוק סיימתי למחוא כפיים לאפי וטל). המזגן מנפנף עלי במניפותיו ואני אוכל אשכול ענבים. הענבים לא טעימים בכלל. אני עצוב ובא לי לבכות. (לא.. הכל ממש טוב. אבל הם באמת לא טעימים).

היום רציתי לספר על תופעה שנהיתה נפוצה מאוד בקרב חברי לכיתה, וגם לי היה בה חלק לא מבוטל, והיא תופעת ההתנצלות/ הנמכת הציפיות. השיטה עובדת כך:

1. השחקן (או שחקן לעתיד) עולה לבמה, השחקן מודיע מראש שהקטע שהוא עומד לבצע אינו מוכן, שהוא לא טוב במיוחד, שהוא לא עבד עליו מספיק ושבסיום הקטע יש לסקול אותו בטלפונים ניידים ובכל הבא ליד.

2. השחקן מבצע את הקטע.

3. בטרם תגיע ביקורת על הקטע, השחקן מכריז כי הוא יודע שהקטע לא היה טוב, או לחלופין, שהקטע היה מעולה בחזרות ומדובר בנפילה חד פעמית.

4. השחקן יוצא לרחוב ז’בוטינסקי ברמת גן, משליך את עצמו לרגלי משאית נוסעת וחלקי גופו מתפזרים מסניף AM-PM הקרוב עד לסביח אגסי.

הסיבה שבגללה אני כותב את כל זה היא, שאני עומד לצרף קטע וידאו שבו ניתן לצפות בסצינה הראשונה מתוך “על עכברים ואנשים” שביצעתי ביחד עם רן ביום הפתוח. כמבוא לקטע, חשבתי גם אני לציין כי מדובר בסקיצה/ קטע שלא עבדנו עליו מספיק/ חרא קטע/ סליחה שאני חי. אבל במקום זה, הפעם החלטתי ללכת על הגישה ההפוכה ולהגיד שמדובר באחת מהסצינות הטובות ביותר ששוחקו אי פעם מעל במת תיאטרון בישראל ובעולם כולו. או אולי ללכת על הגישה המתונה ולהגיד בפשטות שזהו קטע שמאוד נהנינו לבצע והיינו רוצים להראות.

כך או כך אני מקווה שתיהנו מהקטע. להתראות.

תומר וילנסקי

הדירה